החלטה בתיק בש"פ 962/10

1.               לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ). בהחלטה זו הוצא צו פיקוח ומעקב ביחס לעורר, המטיל עליו מגבלות שונות על פי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 (להלן - החוק).

רקע והליכים

2.               העורר הורשע בביצוע שורה ארוכה של עבירות מין חמורות בשתי אחייניותיו הקטינות (ת"פ (מחוזי ב"ש) 903/98). על פי קביעות בית המשפט, במשך תקופה שמ-1990 ועד 1996, ניצל העורר את אחייניותיו הקטינות פעם אחר פעם לשם סיפוק יצריו המיניים, ללא הסכמתן, בביתן ובבית סבתן, תוך פגיעה חמורה בגופן, בנפשן, בכבודן ובחירותן. לגבי האחיינית מ.ח., הורשע העורר בעבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים מאז היותה בת 9 ועד הגיעה לגיל 15; לגבי אחותה הצעירה, ל.ח., הוא הורשע בעבירות של מעשים מגונים ואינוס בעת היות הילדה כבת 7 עד 8. ביום 21.7.99 נידון העורר, בגין מעשים אלה, לשתים עשרה שנות מאסר בפועל. ערעור שהגיש העורר נדחה (ע"פ 5865/99), והוא הדין בבקשה שהגיש למשפט חוזר (מ"ח 11130/02).

3.               ביום 17.1.10 אמור היה העורר לסיים את ריצוי עונשו לאחר לסיום מלוא תקופת המאסר. המדינה פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יפעיל את סמכותו על פי סעיף 12 לחוק, ויוציא צו פיקוח ומעקב ביחס לעורר למשך 4 שנים בהתאם לחוק. היא בקשה כי בצו יוטלו על העורר תנאי פיקוח שונים. לבקשה נלוותה חוות דעת של הגורם המוסמך מיום 10.11.09, המעריכה את מסוכנותו של העורר, והמלצה של היחידה לפיקוח על עברייני מין לגבי תנאי הפיקוח.

4.               בהחלטתו, שניתנה לאחר דיון, סקר בית המשפט המחוזי את חוות הדעת בדבר מסוכנותו של העורר, וכן את הוראות החוק והפסיקה שניתנה לצורך יישומן. על פי חוות הדעת, נמצאה בעותר מסוכנות ברמה גבוהה לרצידיביזם מיני, ובין השאר הוזכר בה, כי העורר לא שיתף פעולה עם קבוצה טיפולית אליה שובץ בבית הסוהר. בית המשפט המחוזי ציין, כי העורר הסכים להוצאת צו הפיקוח, אך התנגד לחלק מן התנאים שהמשיבה בקשה להטיל עליו. כן ביקש, כי תקופת תחולתו של הצו תהיה קצרה מארבע שנים. בסופו של יום, בית המשפט נעתר לבקשת המדינה, והוציא צו פיקוח שתחולתו למשך ארבע שנים, הכולל את התנאים הבאים:

(1)         חובה לשתף פעולה עם קצין פיקוח, ולקיים עמו מפגשים לפי הוראותיו.

(2)         איסור להתחבר עם קטינות או לשהות עימן לבדן, ואיסור לשהות בבית שנמצאות בו קטינות אלא בפיקוחו של בגיר המודע להרשעתו של העורר ולתנאיו של צו הפיקוח.

(3)         איסור ללון בבית בו לנות קטינות.

(4)         איסור על יצירת קשר עם קורבנות העבירה, אלא ביוזמתן וברצונן.

(5)         קבלת אישורו של קצין הפיקוח לתעסוקה במקומות עבודה פוטנציאליים.

לצורך פיקוח על קיומם של תנאים אלה, נמסרו בידי קצין הפיקוח סמכויות שונות, על פי פסקאות 1, 2, 3, 4, 6 ו-8 לסעיף 18(א) של החוק. נקבע, כי הסמכות לחפש במקום מגוריו וברכבו של העורר על פי סעיף 18(א)(6) לחוק תהיה נתונה לקצין הפיקוח רק כאשר היא נדרשת על מנת לוודא שהעורר מקיים את תנאי הפיקוח שעניינם איסור על יצירת קשר עם קטינות.

טענות הצדדים

5.               העורר הגיש ערר על פי סעיף 23(2) לחוק. בערר הוא טוען, ראשית, כי הופלה לרעה ביחס לאסיר אחר, אשר השתחרר מעט לפניו, עליו הוטל צו פיקוח לשנה וחצי בלבד; על פי הטענה, אותו אסיר סרב לשתף פעולה עם המב"ן (המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר) בעת מאסרו, ואילו דוקא הוא, העורר, שיתף פעולה, שכר מטפלים על חשבונו, ואף נלחם על זכותו להצטרף לקבוצה טיפולית. עוד טוען העורר, כי בית המשפט המחוזי גילה כלפיו עוינות על רקע העובדה כי חזר בו מעיסקת טיעון במשפטו.

          לגופו של ענין נטען בערר, כי תנאי הפיקוח שהוטלו על העורר מחמירים יתר על המידה, בהתחשב במאסרו הממושך, אשר במהלכו הוא נחשב, לדבריו, אסיר חיובי, ואף זכה לתעודת הוקרה, ומילא תפקידים שונים בבית הסוהר. הוא מסביר, כי היעדרויותיו התכופות מקבוצה טיפולית, אליה שובץ, נבעו מכך שהקבוצה נפגשה בימי רביעי, שהוא היום היחיד שבו יכולים אסירים להיות נוכחים בדיונים בעתירות שהגישו. לבסוף טוען העורר, כי צו הפיקוח שהוטל עליו יעיב על מאמציו להינשא ולמצוא תעסוקה. הוא מציין, כי הוא מתחרט על מעשיו, אך רואה חובה להעיר, כי את "עיקר העבירה" ביצע ב-1987, ולא לאורך תקופה של 6 שנים, כפי שמיוחס לו בפסק הדין. הוא טוען, כי צו הפיקוח שהוצא בעניינו אינו משרת את האינטרס הציבורי, והוא עלול להביאו לכך שיפול לנטל על החברה.

6.               ב"כ העורר, נציגת הסניגוריה הציבורית, טענה בדיון כי גם נכון לעת זו אין העורר מתנגד לעצם הוצאתו של צו הפיקוח, אלא לחלק מתנאיו ולמשך התקופה שנקבעה לתחולתו. נטען, כי תקופת הפיקוח המקובלת גם במקרים של מסוכנות גבוהה היא קצרה מזו שהוטלה על העורר במקרה זה, וכי תנאי האיסור על שהייה בבית שמצויות בו קטינות, שלא בנוכחות אדם בגיר המודע להרשעתו של העורר ולתנאי צו הפיקוח, הוא תנאי מכביד במיוחד בחברה החרדית, אליה משתייך העורר. זאת, מאחר שבקהילה זו מתקיימים לעיתים קרובות אירועים חברתיים רבי-משתתפים בבתים פרטיים. עוד צויין, כי מצבו הבריאותי של העורר אינו טוב, וכי הוא זוכה לתמיכה משמעותית בקהילה, הן על ידי משפחתו והן על ידי רבנים. במהלך מאסרו, שיתף העורר פעולה, במידה מסוימת, עם מסגרת טיפולית; עתה, יהיו כל מעייניו נתונים לתיקון דרכיו, והוא מוכן לעבור הליך טיפולי מתאים. ב"כ העורר טענה עוד כי ככל שצו הפיקוח מטיל על המפוקח הגבלות חמורות יותר, כך גובר הצורך לקצר את משך תקופת תחולתו. היא הדגישה, כי אם תקוצר תקופת הצו על פי בקשתה, כי אז בתום תקופת הצו תוכל המדינה לפנות לבית המשפט ולבקש את הארכתו, על פי סעיף 14 לחוק, ככל שהנסיבות תצדקנה זאת.

7.               ב"כ המדינה הציגה בטיעונה את המסגרת הכללית של החוק, ועמדה על מיעוט הפסיקה בנושא זה. בקשר לעורר היא טענה, כי הוא הורשע במעשים נפשעים, שנעשו לאורך תקופה ארוכה; וחשוב מכך - מסוכנותו נבדקה שוב ושוב במהלך שנות מאסרו, ונמצא לאורך כל השנים, ובאופן רצוף ועקבי, כי מסוכנות זו לא פחתה. הוצגו חוות הדעת השונות שנצטברו בעניינו של העורר במשך השנים, מהן עולה כי הוא שובץ לקבוצה טיפולית מיוחדת לעברייני מין, אך לא שיתף פעולה עם התהליך הטיפולי. הודגש, כי בחוות הדעת השונות לגבי העורר, לרבות הערכת המסוכנות שהוכנה בסמוך לפני שחרורו מהמאסר, נקבע כי זוהו קוי אישיות המצביעים על מסוכנות: העורר נמצא כמי שדפוסי חשיבתו מעוותים, וכמי שמשליך אשמה על קרבנותיו, ומייחס להם את היוזמה למעשיו; נקבע, כי העורר אינו מודע לבעיותיו, ומתייחס לעצמו כקורבן; הוא בעל דחפים מיניים מוגברים, ומתקשה לשלוט בהם; הוא מניפולטיבי ולא אמין. בסיכומו של דבר נאמר, כי תקופת תחולתו של הצו הולמת את מסוכנותו של העורר, ואולי אף קצרה מן התקופה הראויה. עוד נאמר, כי התנאי המחייב את העורר בפיקוח בעת שהייתו בבתים שמצויות בהם קטינות הוא תנאי מקובל במקרים מסוג זה, וניתן היה בנסיבות הענין גם להטיל מגבלה מחמירה יותר. לבסוף הודגש, כי אם במהלך תקופת הצו יחול שינוי נסיבות מהותי מבחינת הישגי השיקום של העורר, ניתן יהיה לפנות לבית המשפט בהליך של עיון חוזר, על פי סעיף 23(1) לחוק.

8.             ב"כ העורר טענה בתגובה, כי הליך העיון החוזר מטיל על העורר את הנטל לפעול לקיצור תקופת הצו, ולשכנע את בית המשפט שהקיצור הוא מוצדק. לדבריה, בנסיבות הענין, ובמסגרת ההגנה הראויה על העורר, ראוי לקצר את תקופת תוקפו של הצו, ולהטיל על המדינה את נטל השכנוע להראות בסמוך לפקיעת הצו כי יש מקום להארכתו.

דיון והכרעה

9.               ענייננו במאטריה חקיקתית חדשה יחסית, שטרם זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה, על שום ראשוניותה והנדירות היחסית המאפיינת את יישומה (ראו לדוגמא: בש"פ 2686/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 13.6.07); בש"פ 5668/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.07); בש"פ 3014/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.08); בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.09)). בטרם נבחן את עניינו הפרטני של העורר, נסקור בתמצית את מסגרתו הכללית של החוק; את הוראותיו המרכזיות בנושא צווי הפיקוח והמעקב; ואת אמות המידה והאיזונים העומדים בבסיס הפעלתו של ההסדר החקיקתי ביחס לצווים כאלה.